Vayikra (Leviticus) פרק י

יבוַיְדַבֵּ֨ר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר | בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מֵֽאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא:
    הַנּֽוֹתָרִים.  מִן הַמִּיתָה, מְלַמֵּד שֶׁאַף עֲלֵיהֶן נִקְנְסָה מִיתָה עַל עֲוֹן הָעֵגֶל, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וְאֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִלּוּי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב'), וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בִּטְּלָה מֶחֱצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא:
    קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה.  אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִין וְקָדָשִׁים אֲסוּרִים לְאוֹנֵן:
    אֶת־הַמִּנְחָה.  זוֹ מִנְחַת שְׁמִינִי וּמִנְחַת נַחְשׁוֹן (ספרא):
    וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת.  מַה תַּלְמוּד לוֹמָר? לְפִי שֶׁהִיא מִנְחַת צִבּוּר וּמִנְחַת שָׁעָה וְאֵין כַּיּוֹצֵא בָהּ לְדּוֹרוֹת, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ בָּהּ דִּין שְׁאָר מְנָחוֹת (שם):
יגוַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהֹוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי:
    וְחָק־בָּנֶיךָ.  אֵין לַבָּנוֹת חֹק בַּקֳּדָשִׁים (שם):
    כִּי כֵן צֻוֵּֽיתִי.  בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ (שם; זבחים ק"א):
ידוְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
    וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה.  שֶׁל שַׁלְמֵי צִבּוּר.
    תֹּֽאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר.  וְכִי אֶת הָרִאשׁוֹנִים אָכְלוּ בְּמָקוֹם טָמֵא? אֶלָּא הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵם קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים הֻזְקְקָה אֲכִילָתָם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אֲבָל אֵלּוּ אֵין צְרִיכִים תּוֹךְ הַקְּלָעִים אֲבָל צְרִיכִים הֵם לֵאָכֵל תּוֹךְ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא טָהוֹר מִלִּכָּנֵס שָׁם מְצֹרָעִים; מִכָּאן שֶׁקָּדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר (שם נ"ה):
    אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ.  אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּחֵלֶק אֲבָל בְּנוֹתֶיךָ לֹא בְחֵלֶק, אֶלָּא אִם תִּתְּנוּ לָהֶם מַתָּנוֹת רַשָּׁאוֹת הֵן לֶאֱכֹל בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף הַבָּנוֹת בְּחֵלֶק? תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ — חֹק לַבָּנִים וְאֵין חֹק לַבָּנוֹת (ספרא):
טושׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַֽחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַֽחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה:
    שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַֽחֲזֵה הַתְּנוּפָה.  לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא, תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב, תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה:
    עַל אִשֵּׁי הַֽחֲלָבִים.  מִכָּאן שֶׁהַחֲלָבִים לְמַטָּה בִּשְׁעַת תְּנוּפָה, וְיִשּׁוּב הַמִּקְרָאוֹת שֶׁלֹּא יַכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי אֶת שְׁלָשְׁתָּן בְּצַו אֶת אַהֲרֹן: