Genesis פרק ל"ד

אוַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ:
בת לאה: ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה כבתה):
בוַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ:
וישכב אתה: כדרכה:
ויענה: שלא כדרכה:
גוַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּת־יַֽעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַנַּֽעֲרָה֔ (כתיב הנער) וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַנַּֽעֲרָֽה (כתיב הנער) :
על לב הנערה: דברים המתיישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה: 
דוַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה:
הוְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם:
ווַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶל־יַֽעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ:
זוּבְנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּ֣י נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּת־יַֽעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה:
וכן לא יעשה: לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול:
חוַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
חשקה: חפצה: 
טוְהִתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם:
יוְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵאָֽחֲז֖וּ בָּֽהּ:
יאוַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֧ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן:
יבהַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַנַּֽעֲרָ֖ (כתיב הנער) לְאִשָּֽׁה:
מהר: כתובה:
יגוַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵי־יַֽעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם:
במרמה: בחכמה:
אשר טמא: הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:
ידוַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ:
חרפה הוא: שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חבירו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום גדוף:
טואַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר:
נאות לכם: נתרצה לכם, לשון (מ"ב יב ט) ויאותו:
להמול: להיות נמול, אינו לשון לפעול אלא לשון להפעל:
טזוְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִקַּח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד:
ונתנו: נו"ן שניה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן ונתננו:
ואת בנותיכם נקח לנו: אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתינו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ. וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים (פסוק כא) את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:   
יזוְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ:
יחוַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר:
יטוְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֨עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַת־יַֽעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו:
כוַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר:
כאהָֽאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵֽשְׁב֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם:
שלמים: בשלום ובלב שלם:
והארץ הנה רחבת ידים: כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:
כבאַךְ־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָֽאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִֽהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֨נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים:
בהמול: בהיות נמול:
כגמִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵֽשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ:
אך נאותה להם: לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:
כדוַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֨לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ:
כהוַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵֽי־יַֽ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר:
שני בני יעקב: בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו:
אחי דינה: לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:
בטח: שהיו כואבים. ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:
כווְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ:
כזבְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם:
על החללים: לפשט את החללים:
כחאֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ:
כטוְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת:
חילם: ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם:
שבו: לשון שביה [לפיכך טעמו מלרע]:
לוַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּישֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּכְּנַֽעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי:
עכרתם: לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין:
מתי מספר: אנשים מועטים:
לאוַֽיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ:
הכזונה: הפקר:
את אחותנו: ית אחתנא:

Genesis פרק ל"ה

אוַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ:
קום עלה: לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:
בוַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹֽכְכֶ֔ם וְהִטַּֽהֲר֔וּ וְהַֽחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם:
הנכר: שיש בידכם משלל של שכם:
והטהרו: מעבודה זרה:
והחליפו שמלותיכם: שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:
גוְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָֽעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי:
דוַיִּתְּנ֣וּ אֶל־יַֽעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַֽעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָֽאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם:
האלה: מין אילן סרק:
עם שכם: אצל שכם:
הוַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י | חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹֽב:
חתת: פחד:
ווַיָּבֹ֨א יַֽעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ:
זוַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו:
אל בית אל: הקב"ה בבית אל גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו (ש"ב ט ד) הנה הוא בית מכיר בן עמיאל, כמו בבית מכיר, (להלן לח יא) בית אביך כמו בבית אביך:
נגלו אליו הא-להים: במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו (להלן לט כ) א-דני יוסף, (שמות כב יד) אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:
חוַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת:
ותמת דבורה: מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כז מה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:
מתחת לבית אל: העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר:
תחת האלון: בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני אחר. ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו:
טוַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל־יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ:
עוד: פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו:
ויברך אתו: ברכת אבלים:
יוַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:
לא יקרא שמך עוד יעקב: לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:
יאוַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵֽחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ:
אני אל שדי: שאני כדאי לברך, שהברכות שלי:
פרה ורבה: על שם שעדיין לא נולד בנימין ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:
גוי: בנימין:
גוים: מנשה ואפרים שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:
ומלכים: שאול ואיש בשת שהיו משבט בנימין, שעדיין לא נולד. (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב (שופטים כא א) איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה, וחזרו ואמרו אלמלא היה עולה מן השבטים לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו:
גוי וקהל גוים: שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים שהם שבעים אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר שעתידים בניו להקריב איסור במות כגוים בימי אליהו):