Oltre a tutto ciò, persino un’anima (neshamà) di Atzilùt, benché appartenga ai contenitori di Atzilùt, e allo stesso modo nel caso della nefesh–ruach dei vasi di Yetzirà–Asiyà, anche il loro amore e timore intellettuali suscitano nei contenitori di Yetzirà–Asiyà lo stato di elevazione dal basso verso l’alto, tramite un risveglio dal basso. Tuttavia, questo rappresenta soltanto lo stato di “partenza”, a D-o non voglia.
Ma l’atto di attrarre dall’alto verso il basso avviene necessariamente tramite le mitzvòt d’azione, per far discendere la Luce nei contenitori, e nell’aspetto esteriore dei contenitori, che va enfatizzato. L’esteriorità del superiore discende, mentre l’interiorità dell’inferiore ascende. Questo è il significato del passo dello Zohar, parashàt Pekudè, citato sopra: che esiste un ordine…
Entrambi sono necessari per lo scopo divino: l’elevazione e l’attrazione tramite l’elevazione delle mayin nukvin dal Sa’g mediante l’azione e la parola. Questo è lo scopo ultimo della progressione discendente: rivelare la Luce Superiore in basso, e non elevare l’inferiore. Quest’ultima elevazione può essere solo momentanea. Tuttavia, proprio l’elevazione dei vasi verso le Luci Superiori è la qualità dello Shabbat e di Yom Kippur, ma non l’elevazione e la partenza delle Luci, a D-o non voglia, come è scritto nel Pri Etz Chayim.
La nefesh–ruach–neshamah dell’uomo, paragonata al suo corpo fisico in questo mondo, è considerata come le luci rispetto ai vasi. Così pure il timore e l’amore intellettuali rispetto alle mitzvot d’azione. Perciò Moshé offrì preghiere in numero corrispondente a Va’et’chanan, per l’adempimento proprio delle mitzvòt che richiedono l’azione. E così anche per la recitazione fisica delle loro leggi.
וּבַר מִן כָּל דֵּין,
אֲפִילוּ בִּנְשָׁמָה דַאֲצִילוּת, אַף שֶׁהִיא מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת,
וְכֵן בְּנֶפֶשׁ־רוּחַ מִכֵּלִים דִּיצִירָה־עֲשִׂיָּה
הִנֵּה רְחִימוּ [אולי צריך להיות: דְּחִילוּ וּרְחִימוּ] שִׂכְלִיִּים שֶׁלָּהֶם – מְעוֹרְרִים גַּם כֵּן בְּכֵלִים דִּיצִירָה־עֲשִׂיָּה בְּחִינַת הַעֲלָאָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה בְּ"אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא",
וְזֶהוּ בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת לְבַד חַס וְשָׁלוֹם.
אֲבָל בְּחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, הוּא עַל־יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר בַּכֵּלִים,
וּבְחִיצוֹנִית הַכֵּלִים דַּוְקָא, שֶׁחִיצוֹנִיּוּת הָעֶלְיוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה וּפְנִימִיּוּת הַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה לְמַעְלָה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי הַנִּזְכָּר לְעֵיל "דְּאִית סִדּוּרָא כוּ'".
וּשְׁתֵּיהֶן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הַעֲלָאָה וְהַמְשָׁכָה,
עַל־יְדֵי הַעֲלָאַת "מַיִּין נוּקְבִין" מִ"סַּ"ג", בִּבְחִינַת עוֹבָדָא וּמִלּוּלָא.
וְזֶהוּ תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לְהִתְגַּלּוֹת אוֹר עֶלְיוֹן לְמַטָּה,
וְלֹא לַעֲלוֹת הַתַּחְתּוֹן לְמַעְלָה, שֶׁזֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה.
וְאַף גַּם זֹאת, דַּוְקָא עֲלִיּוֹת הַכֵּלִים לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים
הִיא מַעֲלַת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
אֲבָל לֹא עֲלִיּוֹת וְהִסְתַּלְּקוּת הָאוֹרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים,
וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם לְגַבֵּי גוּפוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חֲשִׁיבֵי כְּאוֹרוֹת לְגַבֵּי כֵּלִים,
וְכֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים לְגַבֵּי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.
וְלָכֵן הִתְפַּלֵּל מֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם תְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן "וָאֶתְחַנַּן", עַל קִיּוּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.
וְהוּא הַדִּין לְדִבּוּר גַּשְׁמִי שֶׁל הִלְכוֹתֵיהֶן.
